מזמן לא כתבתי לכם וכשהתחילה המלחמה התלבטתי מאוד.
ולאחרונה הבנתי שדווקא סיפורים שונים של כולנו יכולים להעניק השראה לאדם אחר, להזכיר משהו חיובי לאדם שני ולהדהד בינינו כמו אדוות של אבן הנזרקת לאגם.
ובכן, נתחיל מהשביעי באוקטובר.
חוליו הוואן ואני חנינו במטולה ליד ההורים כדי לחגוג ביחד את סוכות. מלמעלה יצא שבאותה השבת שמורת ארבל פתחה את השמורה מוקדם, דבר שהם נוטים לעשות אחת לכמה שנים, על מנת לאפשר לכל מי שרוצה לראות את הזריחה ואת הנוף המרהיב של הכנרת בשעות היפות של הבוקר.
אני נסעתי לשם וכך יצא שלפנות בוקר יצאתי לדרך עם רכב שהשאלתי מההורים ואת חוליו השארת לחנות לידם.
רציתי להזמין את אמא שתבוא איתי אבל היא לא יכלה או לא רצתה לקום כל כך מוקדם אז בדקתי בקבוצת החברות שלי בוואטספ מי מהן רוצה לבוא ואכן אחת מהן הייתה בצפון לחג גם אז נסענו ביחד.
הזריחה, הייתה אחת היפות שזכיתי לראות עד כה. היה דווקא משהו מיוחד באותו הבוקר. משהו שונה בטבע סביבנו, בציפורים שהתעופפו והעירו את העולם, אפילו עף מעלינו רחפן כמו אלו שחדרו איתם חלק מהמחבלים בדרום. הייתי מנותקת מהטלפון לחלוטין מלבד המצלמה שהייתה פתוחה לצלם את כל היופי הנשגב הזה.
בנהיגה חזרה, סביב 8 וחצי, נלחץ לי בטעות כפתור הרדיו ברכב. מי שמכיר אותי כבר יודע שאני לא שומעת רדיו אלא את המוזיקה שאני אוהבת ובוחרת בספוטיפיי. אבל, כמו שאמרנו, מלמעלה. ברדיו נשמע קול שאומר : התראה, נס ציונה. תגובתי הראשונה הייתה בהלה. החברה שהייתה איתי פתחה ווי נט בזמן שאני נהגתי עם פחד בלב והיא הקריאה לי כותרות שהרגישו לי פיקציה ומדע בדיוני לחלוטין.
הורדתי אותה בראש פינה ומיד נסעתי למטולה, באופן אישי מאוד פחדתי שמהר יתפתח גם משהו בצפון וההורים שלי הם קו ראשון לגבול עם לבנון. יום שבת ההוא היה מלא בכי וכל ידיעה חדשה שהגיעה הרגישה לא אמיתית, נדרשנו כולנו לעכל תרחישים שמעולם לא חשבנו שאפשריים. תוך יומיים כבר אי אפשר היה להכיל את הסאונד שנוצר במטולה עם ירי פגזים, פיצוצים שנשמעים שם מהר דב, פאניקה ליד הגבול וחרדה ממשית.
יצאתי משם עם דודה שלי ובנות הדודות
חשבתי שמדובר בהפוגה של יומיים ואיכשהו סביבתי שכנעה אותי להשאיר את חוליו שם ולנסוע "להתאוורר" בלעדיו ולחזור אחרי יומיים שלושה. לצערי הקשבתי להם.
אחרי מספר ימים היה ברור לכולנו שלא יצאנו משם רק להתאווררות, אלא שלא ניתן לחזור לשם. עברתי לשהות אצל קרובי משפחה בטבעון ובזמן הזה ההורים שלי החליטו לראשונה בחייהם להתפנות גם, קצת לפני שפינו את מטולה באופן רשמי ומחייב. עזרתי להם למצוא מקום לשהות בו וכך נפגשנו אחת לשבוע.
לאחר 3 שבועות בערך, קמתי בבוקר להודעה רשמית שמטולה מפונית וכולם מתבקשים לצאת באותו יום לתקופה לא מוגדרת. בבטן שלי ידעתי שזו ההזדמנות שלי להביא את חוליו, אחר כך כבר יהיה מאוחר מדי.
החילוץ
תפסתי את אמא בטלפון בדיוק כשהיא הייתה בדרך למטולה בלי לומר לי כי היא חשבה שאדאג לה, היא הסתובבה לקחת אותי איתה וביחד יצאנו למסע. היו כל כך הרבה התראות תוך כדי שכבר פחדתי שלא יתאפשר לי להביא את הבית המתוק שלי. אבל, הרגיש מצד שני שהיקום קצת בודק אותי.
בכל התראה שהייתה נשמתי עמוק והסתכלתי על אמא. עצרנו בצומת חצור לקפה. אמרנו שנחכה עד שההתראה על ירי תחלוף ונתקדם ככה לאט לאט. אפילו קנינו שם ערכה עם כבלים להתנעה כי פחדנו שחוליו לא יתניע אחרי כל הזמן הזה. התקדמנו באומץ לאט לאט, צומת אחר צומת, רמזור אחר רמזור. מציאות שכמותה לא ראיתי בעמק, זכרונות שאני מכירה ממטולה במהלך לבנון השניה.
בצומת האחרונה בין קריית שמונה למטולה עמד מחסום צבאי ואני, חששתי שלא יתנו לנו לעלות. בחיוך שאלו אותנו לאן ופתחו לנו את הדרך. בירכתי את היקום בכל רגע.
אנחנו עולות ומטפסות לכיוון מטולה, נתקלות בדרך בבטונדות שמעולם לא הציבו בכבישים של הצפון. גבוהות עד כדי כך שמסתירות לנו את הרי הגולן. אני מתכננת עם אמא איך אני מתניעה את חוליו ויוצאת משם ישר, היא מתעכבת לקחת דברים מהבית הכי צפוני במדינה ואני, מחכה לה בצומת עמיעד לראות שהכל בסדר.
בשער של מטולה שוב, אנשי צבא ומגיוסי מילואים מברכים אותנו בחיוך , דוד שלי גם הוא בדיוק הגיע לשמור. חיבוק מהיר ונסיעה לחוליו. אני רצה, לוקחת את המפתחות שלו נכנסת אליו ומנסה להניע- הוא מניע! בנסיון הראשון. נותנת לאמא חיבוק חזק ותוך 45 שניות יוצאת ממטולה. אמא ממשיכה לה במסע שלה ואני יוצאת מהשער הראשי ומקבלת הודעה של התראה על חשש לחדירת מחבל בדיוק מתחת לבית ההורים.
בדאגה אני ממשיכה לנסוע ולהתרחק מהאזור, תוך כדי מקליטה לאמא שתכתוב לי שהיא בסדר. היא כותבת לי שהיא נכנסה לרכב כי כך הנחו אותה, יש בשכונה שלהם צבא ומחכים עד שיבדקו את השטח. אני בינתיים מגיעה לצומת עמיעד, קונה לי קפה, מרגישה גל של אומץ שעובר לי בגוף ומחשמל כל נים וכל רקמה בגוף שלי. גאה בעצמי שעשיתי זאת, הבאתי את הבית היקר שלי. בינתיים קונה גם לאמא משהו לשתות שיהיה לה כשתגיע. מתעדכנת איתה בטלפון שההתראה חלפה והכל בסדר, היא מודיעה לי שהיא בנהיגה בדרך אלי. אני נושמת לרווחה.
אנחנו נפגשות בצומת עמיעד שנראית כמו בסיס צבאי והיא נותנת לי חבילה של מכתבים ותמונות להעביר למשפחה בטבעון, הם ביקשו שהיא תאסוף להם. מחשבה נכונה אני אומרת לעצמי בלב.
מסוקי קרב שלנו ממריאים ואני מבקשת מאמא לצאת לדרך. חיבוק חזק ואני וחוליו נוסעים. משם העברתי כחודש נפלא בטבעון ליד המשפחה האהובה שם, נפגשתי עם ההורים וסבתא שלי אחת לשבוע בזמן שהם עברו לבית מלון בטבריה, כזה של מפונים ממטולה.
נקודת תפנית
במהלך החודש הזה הבית של ההורים במטולה חטף פגיעת נ"ט ישירה וחדר הילדות שלי נשרף לחלוטין. מהמקרה הזה אני הבנתי שהמלחמה קוראת לכולנו להתפתח ולהתקדם. חייב לזוז. החלטתי להיות אמיצה והחלטתית. הקשבתי לבטן שלי וחוליו ואני הדרמנו, למדבר היקר שלנו.
כבר הנהיגה עצמה הייתה הרפתקה וכשהגעתי לנוף המדברי משהו באנרגיה שלי נפתח. הלב, הנשימה, הכל התרחב. ידעתי שאני עושה תנועה שמדויקת לי. אני מודה שגם חששתי. לפרוס כנף כך בזמן המלחמה, להתרחק גיאוגרפית מקרובי המשפחה ולחנות באזור שטרם יצא לי לשהות בו תקופה ארוכה כזו עם חוליו.
מצאתי לי מקום מושלם להעביר את החורף עם שמש, יש לי כאן קרבה לאנשים טובים אבל גם מרחב פרטיות, נוף מדהים להתעורר אליו בכל בוקר, מדורה בכל ערב ואת כל התנאים האידיאליים לחוליו. מאז אנחנו כאן ונכון לכרגע נשארים להמשך החורף. השמש עושה לנו טוב, האפשרות להתהלך במדבר מחברת אותי פנימה, השקט מאפשר לי להתבונן ולמדוט. זאת תנועה אמיתית של ריפוי ודיוק.
בזמן הזה הספקנו כבר לנסוע לפסטיבל בכפר הנוקדים שם חיכתה חניה מיוחדת לי ולחוליו מול השקיעות הנפלאות. זה היה סוף שבוע של מנוחה, אזור חדש, סדנאות מעניינות ולמידה בעיקר על עקרבים! מאוד מגניב בעיני.
דברים נוספים שהספיקו לקרות בין היתר היו להכיר כאן באזור אנשים נוספים שגרים בבית נייד, דבר שפחות נתקלתי בו בגליל העליון. שמחתי לשמוע סיפורים שונים, להכיר צורות בניה שונות, לחוות אנרגיות שונות כשלכל אדם הסתכלות אחרת על אופן החיים הניידים.
אני מברכת אותי ואת חוליו בכל ערב לפני השינה ובכל בוקר שאני קמה. שמחה ומוקירה את ההזדמנות שניתנה לי והשמירה שהייתה עלי בנסיעה להביא אותו, להמשיך את הסיפור שלי. בברכות שלי אני כוללת את המשפחה שלי, החיילים והחיילות שלנו, החטופים והחטופות, העם שלנו והמדינה שלנו. שיגיעו במהרה ימים שלווים, בטוחים ורגועים בהם נוכל להמשיך ולחקור את הטבע המופלא והעוצמתי שאנחנו מוקפים בו.
שנמשיך לחגוג את החיים, זו זכות גדולה.
מבטיחה לשתף בהרפתקאות הבאות שלנו,
שלכם באהבה,
אור ציון וחוליו הוואן

Comments